זה לא קל לביצוע, אבל סביבה שמכילה את התוקפנות של הילד היא שמאפשרת לה להישאר ככוח חיובי

ירדן בן ה-10 (שם בדוי) נשלח לטיפול רגשי באמצעות אמנות בשל התנהגות אלימה בכיתה וביטוי אלימות מילולית כלפי מוריו. לאחר מספר פגישות היכרות עם ירדן ויצירת הקשר הטיפולי והאמון בינינו, ירדן החל להביע את קשייו הרגשיים באמצעות חומרי האמנות. באחד המפגשים הנחתי פלסטלינה על השולחן וירדן החל ליצור  דמות שלה הוא קרא "השטן". כשנשאל מיהו "השטן", סיפר על ילד בבית ספרו שכל הזמן צוחק עליו ומעליב אותו בפני כולם, משפיל אותו וגורם לו להיות עצבני וכעוס.

"אז מה היית אומר לדמות שיצרת"?, נשאל ירדן. תגובתו הייתה חד משמעית: הוא  לקח את הדמות שיצר מהפלסטלינה והחל לפגוע בה באמצעים שונים עד שהרס אותה לחלוטין. לאחר שהרס אותה, לקח שיפוד - שיפד את החתיכות שנשארו וזרק למדורה דימיונית שיצר מגפרורים. "זה מה שהייתי עושה לו אם הייתי יכול", סיכם בפשטות.

תוקפנות – פיזית או מילולית

התנהגות תוקפנית בקרב ילדים היא תופעה שכיחה. היא יכולה להופיע בשתי צורות עיקריות: תוקפנות פיזית כלפי אנשים או חפצים - היינו מכות, שבירת חפצים, נשיכות הצקות וכדומה, או תוקפנות מילולית - קללות, העלבות, השפלות וכדומה. התוקפנות הזו מופנית לרוב כלפי ילדים אחרים, דמויות סמכות במסגרת החינוכית, הורים, רכוש ועוד.

תיאוריות פסיכולוגיות שונות מנסות להסביר את ההתנהגות התוקפנית בקרב בני אדם. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טען שכולנו נולדים עם דחף תוקפני (מולד), כאשר בתהליך ההתפתחות האישית לומד הילד/ה לרסן את תוקפנותו.  בהמשך טען דונלד ויניקוט (פסיכואנליטיקאי) שתוקפנות אינה מולדת;  לתוקפנות יש צורות ומטרות שונות המשתנות לאורך התפתחות האדם וקשורות לתגובות הסביבה.  סביבה שמסוגלת להכיל את התוקפנות ולא להיבהל ממנה תאפשר לתוקפנות להישאר ככוח חיובי ולא שלילי. לעומת זאת,  סביבה אשר תסכל את התוקפנות ולא תיתן לה מקום ונראות תגרום להפיכתה של התוקפנות להרסנית.

הסיבות לתוקפנות בקרב ילדים הן שונות ומשתנות מילד לילד: ילד שלא מולאו צרכיו הבסיסיים (אוכל, מים, מנוחה), כללים נוקשים או איסורים רבים מידי, סף תסכול נמוך, קושי במעברים ושינויים, הצפה של גירויים, מצבי לחץ ומשבר משפחתיים, חיקוי, גורמים ביולוגיים ועוד.

בטיפול באמנות המטפל מאפשר למטופל להביע באמצעות חומרי האמנות ו/או משחק והקשר הטיפולי את התוקפנות ובעצם לעשות סובלימציה (עידון) לתוקפנות. הכעס והזעם יופנו כלפי הדף או הפסל או כל יצירה אחרת ש"מסוגלים" להכיל את התוקפנות וכל הרגשות והתחושות הקשים מבלי להיפגע. המטפל נמצא שם כדי לתווך למטופל את רגשותיו באופן עקיף ולתת לגיטימציה לרגשות המטופל.

בטיפול של ירדן, הוא הצליח להביע את הכעסים והזעם שלו באמצעות אמנות ובעצם הוציא את התוקפנות שלנו בצורה יותר מותאמת. התוקפנות הופנתה כלפי היצירה שמסוגלת להכיל את הכעסים והרגשות הקשים שליוו אותו, ולא כלפי אנשים וחפצים.

במהלך הטיפול עזרתי לירדן לזהות את המחשבות והרגשות שהביאו לטיפול.  ירדן גילה תובנות והבנה עמוקה יותר לגבי עצמו ודרכי ההתמודדות שלו עם סביבתו ויחד מצאנו פתרונות וכוחות להתמודדות עם קשייו. הטיפול נתן מענה לקשייו של ירדן ולקשיים של המערכת החינוכית שלמד בה.

ולסיום, משהו להורים לילדים בעלי מאפיינים דומים: על אף הקושי - תנו לילד לבטא את קשיו, הכילו את התוקפנות של הילד ואל תיבהלו. נסו לחשוב ביחד איתו על דרכים מותאמות להביע את התוקפנות - ציור , משחק, ספורט וכדומה. במקרה הצורך, כל טיפול שמסייע בהבעת כעסים בצורה מותאמת לילד/ה צפוי להועיל מאוד.