הורים שמצפים כי ישלחו את הילד לטיפול ללא מעורבותם והוא ישוב אליהם "מתוקן" - צפויים להתאכזב

כשהילד מגיע לטיפול רגשי הוא עושה זאת בדרך כלל ביוזמת הוריו, המזהים את קשייו ומבקשים לסייע לו באמצעות איש מקצוע.  אלא שבכך אין די: טיפול רגשי אפקטיבי לילדים מחייב לא רק את הגעת הילד עצמו לטיפולים, אלא גם את מעורבות ההורים עצמם, על ידי הגעה למפגשי הדרכת הורים באופן קבוע.

על השאלה מדוע מעורבות ההורים הכרחית כל כך אשיב בהמשך, אך ראשית חשוב להבין כיצד באה לידי ביטוי מעורבות זו: 

  • בגיל המשחק (3-6) - הטיפול בילד מתבצע לרוב באמצעות טיפול דיאדי, כלומר הילד וההורים נמצאים בחדר הטיפול ביחד; מעבר לכך - מתקיימים מפגשי הדרכת הורים ללא הילד.
  • בגיל בית הספר (6-12) - הטיפול בילד יהיה פרטני ומלווה במפגש הדרכת הורים פעם בחודש או יותר, על פי הצורך. 
  • בגיל ההתבגרות (גיל 12 ומעלה) - הטיפול בנער יהיה פרטני והדרכת ההורים תתבצע בהתאם לצורך.

אז למה בעצם מעורבות ההורים חשובה כל כך?

התשובה היא פשוטה: ההורים הם סוכני השינוי העיקריים בטיפול רגשי בילד. המטפל תפקידו לזהות את צרכיו וקשייו הרגשיים של הילד, לבחון יחד עם ההורים דרכים להתמודד עם הקשיים הללו ביום יום וללוות את השינויים הנדרשים הן מההורים והן מהילד לצורך הצלחת הטיפול. כפועל יוצא מכך, ההורים הם בפועל סוכני השינוי העיקרים של כל התהליך ובלעדיהם הטיפול הרגשי לא יהיה שלם. 

הורים שמצפים כי ישלחו את הילד לטיפול ללא מעורבותם והוא ישוב אליהם "מתוקן" ללא שיתוף פעולה מלא שלהם - צפויים להתאכזב. לעומת זאת, כאשר שני ההורים מעורבים באופן עקבי בטיפול, ניתן לראות שינויים מהירים יותר בתהליך הטיפולי. זוהי הדרך האפקטיבית ביותר לשנות את דפוסי ההורות שלנו, על מנת לייצר הורות טובה יותר ומותאמת יותר לילד.

למרבה הצער, לא תמיד שני ההורים מעורבים בטיפול. ישנם כמובן מקרים של הורה חד הורי, ואז כורח הנסיבות הוא טיפול במעורבות רק של ההורה היחיד. במקרה של הורים גרושים, מומלץ כי כל הורה יגיע להדרכה בנפרד, אך כאן אנו נתקלים לא אחת במצבים בהם אחד ההורים מסרב לקחת חלק בטיפול. כמובן שזהו אינו המצב האידיאלי, אך גם מעורבות של הורה אחד בלבד עדיפה על אפס מעורבות של הורים בתהליך החשוב כל כך לילד.

*המאמר כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך מכוון לשני המינים